האר"י הקדוש שחי בצפת במאה ה-16, חיבר פיוט לכל סעודה. לפני כל סעודה נהוג לשורר את הפיוט העוסק במהות המיוחדת של הזמן הספציפי. "אסדר לסעודתא" הינו פיוט המקדים את הסעודה השנייה, הסעודה של שבת בבוקר. הפיוט נפוץ בכל קהילות ישראל ממזרח למערב ומושר בלחנים שונים. בימינו הוא מוכר במיוחד בזכות הביצוע של אהוד בנאי, ששזר אותו בתוך שירו, רחוב האגס אחד, שבו הוא מתאר בגעגועים את בית סבו.

שרה פרידלנד בן ארזה כתבה על זכרונות ילדות של שבת בבוקר, של סבה העומד על אורחיו לשרתם ומשורר את 'אסדר לסעודתא' –

מדי בוקרה של שבת היה סבא, ר' אברהם אליהו כיטוב (מוקטובסקי) ז"ל, מזמין את כל מתפללי שיכון פאג"י ל'קידוש' צנוע בביתו. סבא היה עומד על הקהל שהצטופף ב'חדר הגדול', אחד משני חדרי הבית, לשמשו ולהשביעו ולענגו בצו'לנט שלו, בדברי תורה וחסידות ששמע ולמד בפולניה, באגדות ובזמירות שבת. בהכנת הצ'ולנט ובשיפור מתמיד של טעמו היה סבא טורח מדי ערב שבת, ולא העביר זכות זו לא לאשתו ולא לבנותיו, כמו גם את הזכות לשטוף את עשרות הצלחות שנותרו לאחר שהאורחים נסתלקו.

בזכרוני נמהל הבל הצ'ולנט בהבל שעלה מסיפורי החסידים, מהוואָרטים [מימרות חסידיות הקשורות לפרשת השבוע], ומניגוני זמירות השבת. אף שהובאו עמו מפולין שנים קודם לכן – בלבו נשתמר חומם.

עצי הצפצפה הקרובים דמדמו את שמש השבת. האור בפני סבא מהובהב בזכרוני. אל ה'חדר הקטן', שם המתנו אנו, הנשים והבנות, קולות הגיעו: באזני העבריות הוסיפו קריאות ילדים ביידיש חן סתרים לזמירות הסוד. בחדרי זכרוני דהיום מתערבלת היידיש הילדותית בזוהר הארמית הסתומה של האר"י, ושתיהן נטרפות בערפל הזמן והגעגוע.

המבוגרים לא בעדנה שרו. מבעד לקיר שמעתי גם זללנות. בכל זאת, חסדו של סבא, המתקין סעודתו באמונה שלמה ובשמחה, המשביע מטובו ושר בנהרת פנים "אסדר לסעודתא" ו"חי ה'", ניגר על הזיכרון הזה.

מתכון לחמין, רגע לפני שהחורף נגמר
בתיאבון ושבת שלום.